May 27, 2014

כתב הרכב של מאקו לקח את סיטרואן C3 לטריפ סובב ישראל על מיכל דלק אחד. האם מיכל דלק אחד הספיק? התשובה בפנים!

כתב הרכב של מאקו לקח את סיטרואן C3 לטריפ סובב ישראל על מיכל דלק אחד. האם מיכל דלק אחד הספיק? התשובה בפנים!

כתבה מתוך אתר מאקו | ניר בן זקן | מגזין mako

הכתבה פורסמה באתר מאקו

בסיטרואן הבטיחו שה-C3 דיזל החדשה היא המכונית החסכונית ביותר בישראל. אז לנוכח השתוללות מחירי הדלק יצאנו לבדוק אם הצרפתייה הקטנה יכולה לעשות את ישראל במכה על מכל דלק אחד. מסע עם נוף יפהפה, טרמפיסטית שווה שנותרה מאחור והרבה תפילות

זה התחיל בשיחת טלפון תמימה. על הקו: אשת יחסי הציבור של סיטרואן בישראל. “מה דעתך לקחת את גרסת הדיזל החדשה של ה-C3 למבחן?”, היא הציעה בהתלהבות ששמורה רק ליחצנים.
אני סירבתי להתלהב. למעשה – חשתי שאני עומד להירדם. היחצנית הבינה שצריך דחוף לשנות גישה. “אתה יודע שזו המכונית הכי חסכונית בארץ? תוכל לנסוע איתה את כל המדינה על מכל אחד”.
כמי שתמיד מתלהב מרעיונות גרועים במיוחד – קפצתי על ההצעה וכבר דמיינתי את הנופים חולפים מבעד לחלון של המכונית הקטנה. ראש הנקרה, רמת הגולן, נהר הירדן, ים המלח, אילת, גבול רצועת עזה וחזרה לתל אביב. אפילו סצנה שחזרה שוב ושוב בלופ, שבה אני נתקע באמצע שום מקום בלי דלק לא ממש הרתיעה אותי. “טוב, מתי אני אוסף את הרכב?”
רק שאז התברר כי איש לא האמין שמישהו באמת דפוק מספיק בשביל לקחת על עצמו את העינוי הזה, והחשש מהרגל הימנית הכבדה של עיתונאי הרכב הארץ ישראליםי החל כנראה לכרסם אצל היבואן שפחד שהבייבי שלו לא תעמוד במשימה.
בכל מקרה, מי שמכיר אותי יודע שכשאני ננעל על משהו, מטופש ככל שיהיה, אין באמת סיכוי שאני ארד מזה. וכצפוי, בסוף הצלחנו לקבוע דייט ולצאת לדרך.

22:30, תחנת הדלק סונול גלילות, תל אביב

החלטתי לצאת בשעות הלילה, אז הכבישים אמורים להיות פנויים. נידבתי את אחי הקטן לעשות ל-C3 ווקס, כדי להוריד קצת את מקדם הגרר ולשפר את החיכוך באוויר. כדי לחסוך במשקל החלטתי לוותר על כל מה שלא הכרחי כמו שטיחוני נוי וגלגל רזרבי, ואם לא היו עוצרים אותי הייתי מפרק גם את המושב האחורי.

הצמדתי את המכונית למשאבת הסולר כשהגלגל האחורי עומד על אי המשאבות, מקנה לפתח המילוי זווית שמאפשרת לדחוף עוד כמה מיליליטרים של הנוזל השמנוני לתוך המיכל בן 50 הליטרים.
בצמיגים אני מחליט למלא 2.5 באר, עשרה אחוז יותר מהלחץ התקני כדי להפחית את ההתנגדות של המישל­ן אנרג’י – צמיגים שממילא מתאפיינים במקדם חיכוך נמוך המסייע לצריכת הדלק. בסיום המילוי מחשב הדרך מדווח שיש לי 800 ק”מ עד שמיכל הדלק יתרוקן, 250 ק”מ פחות מהדרוש להקפת המדינה.



סיטרואן C3

 

 

 

 

 

 

 

אני מקווה לטוב. המפתח נכנס לסוויץ’, אני טופח קלות על ההגה ומאחל לה, ובעיקר לעצמי, בהצלחה. מניע ויוצא צפונה על כביש החוף לכיוון חיפה. בקרת השיוט שמגיעה כסטנדרט (והיא הדבר הכי טוב שאפשר לקוות לו במבחן כזה) מוצבת על 92 קמ”ש. מד הסל”ד על 1,750, היכן שהמנוע נמצא בשיא המומנט, אידיאלי לצריכת דלק נמוכה. וכשאנחנו אומרים מנוע, הכוונה היא ל-1.6 ליטר טורבו דיזל בטכנולוגיית e-HDI המשלב בין הזרקת סולר במסילה משותפת עם מערכת Stop&Start המכבה את המנוע בכל עצירה.

הוא מפיק 92 כ”ס ו-23.5 קג”מ, משודך לתיבה רובוטית עם מצמד יחיד ושישה יחסי העברה. כל אלה מקנים נתון רשמי מצוין של 27 ק”מ על כל ליטר סולר – מה שמעניק לC3 את תואר המכונית החסכונית ביותר בישראל ואת היכולת בתיאוריה להקיף את המדינה ללא בעיה. אני בוחר להתעלם מהעובדה שנתונים צריכת דלק רשמיים מושגים בתנאי מעבדה והסיכוי להגיע אליהם במציאות לא באמת קיים.

בנתיב הימני על כביש החוף כל התנועה עוקפת אותי, כולל משאיות. לפחות אני לא צריך לחשוש ממצלמות המהירות החדשות. על השמשה הקדמית מתחילים להיווצר אדים שמנוגבים עם סמרטוט במקום עם מזגן – הכל כדי לא לבזבז מיליליטר מיותר של דלק.
בחיפה אני אוסף את רני דקל, אחרי ששכנעתי אותו שיוצאים לטיול כיפי. כשהוא הבין במה מדובר היה מאוחר מדי.
לדקל יש כמה יתרונות כפרטנר למסע זה – הוא שוקל מעט שזה טוב לצריכת הדלק, הוא אחד הנהגים הטובים שאני מכיר (אלוף ישראל בקארטינג בעבר) והיחיד שאני מסוגל לישון ברוגע כשהוא נוהג.

בבירת המפרץ אני מגיע למסקנות ראשונות: נוחות הנסיעה בסיטרואן, היא כמו… בסיטרואן. טובה מאוד, על אף לחץ האוויר הגבוה. מערכת הכיבוי האוטומטי מדוממת את המנוע כשהיא רק מריחה עצירה וזה טוב לנו הלילה לחיסכון אבל עלול לעצבן ביומיום (מזל שיש כפתור ניתוק). והדרך היעילה ביותר לנסיעה חסכונית בעיר היא להאט כשמתקרבים לרמזור אדום למהירות נמוכה ולגלוש עד אליו, כך כשהוא מתחלף לירוק לא צריך להאיץ מעמידה, מה שגוזל הרבה דלק. רק זהירות עם זה, כי זה ממש מעצבן את הנהג הישראלי שנמצא מאחורייך.

מנסים לעלות אל רמת הגולן

לא חולף עוד יותר מדי זמן ואנחנו כבר בראש הנקרה, 120 ק”מ מביירות. אני מצלם את ה-C3 עם לוחית רישוי צהובה בנקודה הכי קרובה לארץ הארזים ומפליג בחלומות על היום שבו נוכל לעבור על הכביש דרך לבנון וסוריה בדרך לאירופה. הסיטרואן דיזל הייתה יכולה בול להתאים לזה. אלא שבמדינת ישראל – כמו מצב השלום, כך גם מצב מכוניות הדיזל. המיסוי ה”ירוק” מפלה לרעה מכוניות מונעות סולר, למרות שהן מזהמות פחות (וכך, בניגוד לכל היגיון, ה-C3 דיזל עולה 113 אלף שקלים, 13 אלף יותר מה-1.6 בנזין אוטומטית).

כביש הצפון (899) החוצה את הגליל העליון בחלק הצפוני ביותר הוא אחד היעדים החביבים על חובבי הנהיגה משחיזי הצמיגים. מדובר בחבורת חסרי חיים שנוסעים בכל זמן פנוי מתל אביב עד לכאן כדי לתת בגז בקילומטרים הספורים של רצועת האספלט השוממת והפתלתלה הזו. לפעמים אני יכול להתחבר לסוג הזה של ריגושים, עכשיו זה הדבר האחרון שאנחנו חושבים עליו. רני מתיישב מאחורי ההגה ואני מאחורי ה-Waze – פועל כמו נווט במרוצי ראלי, מדווח לו על חדות הפניות כדי שינסה לצבור כמה שיותר אנרגיה בירידות המפותלות כדי להגיע לעליות עם מקסימום מהירות.

הצמיגים פחות אוהבים להימרח על האספלט, אבל הסיטרואן מפגינה יכולת מרשימה בין הפניות. אני יושב מכווץ בכיסא הימני: חושך מצרים בחוץ, כביש לא מוכר, ירידה עם מינימום שימוש בברקסים כדי לשמור על מומנטום אבל היא לא ממש מתרגשת.
עכשיו מגיע החלק הבזבזני ביותר של המסע, ומה שיכול לדפוק אותו – הטיפוס האתגרי לרמת הגולן. העלייה לרמה היא הגבוהה והארוכה ביותר בדרך, ובגובה של אלף מטרים מעל פני הים למנוע יותר קשה לנשום מפאת דלילות האוויר ובגלל זה הוא רוצה יותר דלק. רני, במיומנות ובסבלנות, מצליח לשמור על טיפוס איטי ורצוף. בסיום, בעיירה מסעדה, מחשב הדרך מראה שהצריכה הממוצעת היא 13 ק”מ לליטר – לא רע בהתחשב בתנאים, אבל לא משהו שיאפשר לנו לסיים את המסע. מסעדה נראית כמו עיירת רפאים. ביום אפשר לאכול כאן חומוס לא רע בכלל, אבל בשתיים בלילה אין כלב ברחובות.

כביש 98, המזרחי ביותר החוצה את רמת הגולן, מיטיב עם נתוני צריכת הדלק הממוצעת. את הירידה בסופו מכיוון מבוא חמה, אחד הכבישים היפים בארץ הכולל פניות הדוקות וחדות ביותר, אנחנו עושים בגלישה, מבלי לגעת בגז ועם מינימום בלימה. במצב כזה המנוע בקושי צורך דלק והמחשב פתאום מראה שאם נמשיך ככה נצטרך רק ליטר אחד ל-999 ק”מ. אני מתפלל (לשווא) שיהיו כמה שיותר ירידות.

שמש של זריחה בהרי אדום

הקופאי ב”ארומה” בצומת צמח לא מאמין שאפשר להקיף את המדינה על מכל אחד. בעצם, כל האנשים שפגשנו באותו הלילה הביטו בנו במבט מלא רחמים. היו גם כאלה שהמליצו שנשים בתא המטען כמה בקבוקי פלסטיק עם דלק, שיהיה. ככל שאנשים מסביב היו סקפטיים, ככה הפכנו חדורי אמונה.
אחרי זריקת הקפאין האף מופנה דרומה, לכיוון אילת. רני נרדם במושב הנוסע (איכשהו הקפאין פועל עליו הפוך מכל יצור אנושי). כביש הבקעה בלילה עשוי להיות תענוג מפוקפק עבור רוב האנשים שאני מכיר, אבל בשבילי זה זמן איכות. התחנות הישראליות מזמן נעלמו מהסקאלה והרדיו מכוון על MTV Jordan שמשדרת מהעבר השני של הירדן מוזיקה נפלאה ומעוררת.

קרניים ראשונות של שמש מציצות מעבר להרי אדום וצובעות את יריחו בצורה פסטורלית ואת ים המלח בגוונים של טורקיז. צבע התכלת של ה-C3 נראה כאילו נלקח בהשראת מניפת הגוונים של המקום הכי נמוך בעולם, ובאור הרך של הבוקר היא מדגמנת מראה רענן ומלא חיים על רקע ים המוות – שאפילו עם העירום ההמוני של ספנסר טוניק לא זכה להיכלל בין אחד מפלאי תבל.
רני שוב תופס את ההגה ואני לוקח קצת זמן למנוחה הכרחית. 160 ק”מ ושעתיים אחר כך אנחנו חולפים על פני יטבתה, וזה הזמן של רני להתלונן. “הקטע החדש של סיטרואן זה להחסיר אביזר טריוויאלי אחר בכל מכונית”, הוא רוטן. “ב-DS4 אין חלונות נפתחים מאחור וכאן אין ידיות אחיזה עליונות וסוכך השמש לא זז הצידה”. אני מבין אותו. צד שמאל של פניו של החנון האשכנזי הופך בכל רגע לאדום יותר הודות לקרני שמש אוגוסט. אני, לעומת זאת, מתרשם מהצד החיובי של תכנון סוכך השמשה הקדמית שזז אחורה ומאפשר לנוף המדבר העוצמתי למלא את תא הנוסעים דרך החלון הפנורמי שנראה כעת כמו קוקפיט של מטוס בטיסה נמוכה.

כשכביש הערבה הופך לדו נתיבי זה תמיד מפתה לרגע לבדוק את המהירות המקסימלית של המכונית. אבל עם כל מכמונות הדבורה והשוטרים המשועממים כאן זה ממש לא מומלץ. היום, כשאנחנו במשימת חסכון, זה בוודאי לא יקרה.  אנחנו כבר מריחים את ריח הים האדום כשקו הרקיע של המלונות באילת נגלה באופק ומפנטזים על שכשוך מרענן.
בצומת טללים כבר קולטים גלגל”צ

טבילה במים הקרירים ושתי כוסות של קפה בוץ גורמות לנו להרגיש כמו חדשים. מד הדלק מראה קו אחד מעל החצי ביציאה מאילת, ואנחנו כבר די אופטימיים שנצליח להגיע לתל אביב בלי שנצטרך לעמוד בצד הדרך ולהתחנן לטרמפ. כביש הגבול המערבי שנסגר לתנועה מחייב אותנו לחזור על הערבה עד צומת קטורה ושם לפנות לכיוון מצפה רמון. בחוץ 37 מעלות ובפנים חמאם טורקי. רני ואני מזיעים כמו היפופוטמים, מריחים כמו אחרי שבוע מילואים במדבר, מעלים ניחוחות בתא הנוסעים – והכל בשם קידוש המשימה.
טרמפיסטית צעירה וחטובה (שיער בלונדיני מתחת לכובע בוקרים, 1.70בתוך ג’ינס, חולצה מכופתרת ומגפיים אוסטרליים – בקיצור חלום), עומדת בטרמפיאדה של קיבוץ נאות סמדר. אני עדיין לא מבין אם מה שאני רואה הוא אמיתי או פאטה מורגנה. אנחנו מתקרבים ואני מבין שזה לא חלום. היא מרימה יד ומפנה מבט מפתה. אבל רני מישיר מבט ולא חושב על לעצור, “סתם משקל מיותר שעלול להפריע למשימה שלנו”, הוא מסכם.

הקירות של מכתש רמון סוגרים על ה-C3 הקטנה, שנראית בתוכו כמו נמלה בעולם הגדול. היא עבדה קשה. כשאנחנו מטפסים בכביש העולה למצפה, למרות שכבר ברור שנגיע, רני ממשיך בעקשנות הבלתי נלאית שלו לטפס לאט לאט עם כמה שפחות דלק, עין אחת על הכביש ועין שנייה על מחשב הדרך.

אחרי הפסקת ריענון אחרונה בתחנת הדלק אנחנו מתחלפים וממשיכים צפונה. בצומת טללים כבר קולטים גלגל”צ. חזרנו לציוויליזציה, קו הסיום מתקרב. החרטום מופנה מערבה לעבר קו הגבול האחרון שלנו להיום, רצועת עזה ומשם תל אביבה. יש עוד מספיק דלק במיכל וגם אם ניסע הכי בזבזני שאפשר נגיע לתל אביב. אני מציע להתפנק עם קצת מזגן אבל רני מתעקש “התחלנו משהו וסבלנו עד כה, בוא נביא את התוצאה הכי טובה שאפשר”.

מזמן לא התרגשתי כל כך להגיע לתל אביב. קו הסיום ממש כבר באופק, נתיבי איילון חולפים בהתרגשות ואושר של סיום מסע קשה מציף אותנו. אנחנו נכנסים 17.5 שעות לאחר שהתחלנו כאן את המסע לתחנת הדלק בגלילות ומדוממים מנוע. זהו. המשימה הושלמה.

ישראל קטנה עליה

אחרי 1,052 ק”מ סביב גבולותיה של מדינת ישראל ה-C3 מצליחה להרשים הרבה מהמצופה. יש בה כמה פאולים (הגיר הרובוטי לפעמים מעצבן ויש גם כמה נפילות בהנדסת האנוש) ולמרות זאת אנו לא יכולים שלא להיות מלאי הערכה: היא כל כך קטנה אבל נוחה כמו גדולה, ואני בשקט יכול לבטל את המסז’יסטית שהזמנתי לערב.
מעל לכל ה-C3 עמדה בכבוד במשימה ואפילו נשארה עם כשליש מכמות הדלק במיכל. מחשב הדרך מדווח על עוד 560 ק”מ שאפשר לעשות בכמות הדלק שנותרה – כן, מסתבר שאם ממש מתאמצים היא יכולה לנסוע 1,600 ק”מ על מכל אחד.

המסקנה: ישראל קטנה על ה-C3. היה ממש אפשר לשמוע את הצרפתייה צוחקת על שני הצברים שכמו אידיוטים נסעו כל הדרך בלי מזגן. יכול להיות שבמרחב הטבעי שלה באירופה היא לא תהיה כזאת ייחודית, שם גם פיאסטה, פולו ואחרות מוצעות עם מנועי דיזל סופר חסכוניים, אבל בארץ אין לה מתחרות אמיתיות. חבל רק שמיסוי ודעות קדומות מונעים ממנה.